פרשת בא
הצילו!!! גיוואלד!!! האם עם ישראל בסכנה?
שומו שמיים, נפל דבר בישראל! עלינו לשאול את עצמנו: למה ומדוע דווקא בימים אלו, ימי השובבי"ם, שנועדו במיוחד לתיקון עבירות של גילוי עריות, התגלה הסיפור הנורא הזה שמטלטל את חיינו מן הקצה אל הקצה?!
סיפור זה, שהולך ונחשף לנגד עינינו, מלמד אותנו שאין מקום ואין פינה בהן נוכל להסתתר עוד. כמה שננסה לטאטא בעיות מתחת לשטיח, הן ישובו לצוף ויפרצו החוצה ביתר שאת וביתר עוז, כי תמיד סופה של האמת להתגלות.
טומאת מצרים וימי השובבי"ם כהכנה לגאולה
סיפור זה מזכיר לנו את טומאת מצרים, אשר בפרשיות השובבי"ם (שמות עד משפטים) אנו קוראים על היציאה והשחרור ממנה. בספר יחזקאל (ו, יא) אנו קוראים ביתר פירוט על הזיהום והסיאוב בו בני ישראל היו שרויים, בחברה משוקצת ופרוצה, וכיצד השעבוד ושבירת הגוף שבאה עימה, כמו גם היציאה ממצרים, היוו בעצם תהליך של הזדככות והתנקות: להכשירם לקבל תורה ולהופכם לעם קדוש.
הנביא יחזקאל מתאר את המצב הרוחני הקשה של אבותינו במצרים: בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וָאֹמַר אֲלֵהֶם: אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ… וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ… וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי… וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר. וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם.
אם כך, ימים קדושים אלה - ימי השובבי"ם - יכולים להיות עבורנו זמן להתבונן פנימה, ולבחון: האם אנו עדיין משועבדים ליצרים שלנו, למצרים שבתוכנו? האם התמכרנו אל יצרנו כל כך עד שאנו אפילו לא מסוגלים לבחון את עצמנו האם אנחנו משועבדים להם?
כיום אנו רואים שהבעיה במחננו הרבה יותר גדולה מכפי ששיערנו. לא ניתן יותר להסתיר ולהסתתר, הכל פורץ החוצה, ודווקא בימי השובבי"ם. זאת כדי ללמדנו כי הגענו לשפל חסר תקדים, ושעלינו לעשות חשבון נפש נוקב יותר מאי פעם. פיצוץ ענקי שכזה הוא כנראה חלק מתהליך הבירור הכואב, ומעורר אותנו לכך שהגאולה דופקת בדלת: קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי! (שיר השירים ה,ב). אולם תהליך הגאולה אינו יכול להתקדם עד שנעשה טיפול שורש, עד שנסתכל לבעיה בעיניים. שכן הבנת הבעיה היא כבר חצי מהפתרון. בורא עולם רוצה שנצעק אליו, כמו שאבותינו צעקו במצרים: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים (שמות ב, כג).
ההרס שבהתמכרות לתאוות הכח
כל כך קשה לראות איך אנשי שלומינו נאנחים בימים קודרים אלו. לראות כיצד הרבנים שחותרים לאמת, מדברים בכאב, וזועקים מדם ליבם: כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת! (יב, ל). כולנו נפגענו מסיפור זה ברמה כלשהי. עלינו לדעת, שלהיות משועבדים ליצר הרע או להתמכרות מכל סוג, זה ממש להיות משועבדים לשטן, וזה חמור הרבה יותר מכל שעבוד של עבדות פיזית, שמשברת את הגוף בלבד, ולא את הנשמה הניצחית!
עלינו גם ללמוד להבחין בין רמות שונות של רוע, ולקרוא לילד בשמו. עלינו להבין שישנם אנשים אנוכיים המכורים לתאוות הכח שלהם. אנשים חסרי מצפון, שבכדי לספק את אותם יצרים ותאוות, לא יהססו לפגוע בכל הקדוש והיקר, באנשים שהכי תלויים בהם, בבְּנֵי ובנות צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז (ע"פ איכה ד, ב), ולהמשיך ללא הרף להשחית חיים ולחלל נשמות קדושות בחייהם, ואפילו במותם. אנשים שדבר אינו מרתיע אותם, ומתעלמים מההרס והחורבן שהם גורמים במו ידיהם לאנשים חפים מפשע. אנו קוראים בפרשיות אלו על פרעה, החוטף מכה אנושה אחר מכה אנושה, ושוב חוזר ומקשה את ליבו. הוא אינו מסוגל להיכנע למציאות שה' שולט בעולם. הוא מכור לאשליית הכח שלו, ובגלל אשלייה זו הוא מוביל את עצמו ואת כל עַמו לאבדון.
התאבדות היא לעולם הפתרון הגרוע ביותר
אנחנו נמצאים בגלות הדעת שבתוך גלות, בחושך ובלבול שלא היה כמוהו מאז שבנו לארצנו הקדושה. בלבול שגורם לחלק מאיתנו להגיע עד כדי טירוף, לאבד את עצמם לדעת, מתוך מחשבה שזוהי דרך ראויה להתמודד עם מצבים קשים.
עלינו להעמיק ולהתבונן על מעשה ההתאבדות. לא בכדי ישנו מנהג שהמאבד עצמו לדעת יש לקבור אותו מחוץ לגדר (מנהג ברלין, על פי סדר בקור חולים לאנדסהוט סימן כ"ט), דבר שלא עושים אפילו לפושעים גדולים. אפילו מי שמת במיתת בית דין על עבירות חמורות - מלקטים את עצמותיו וקוברים אותם בקברי אבותיו (משנה סנהדרין ו, ו). על פי הקבלה, רוב הנשמות שנמצאות היום בעולם, הם נשמות ישנות, שהקדוש ברוך הוא החזיר אותם לעולם הזה על מנת להשלים את התיקון שלהם (ראה שער הגלגולים, הקדמה ז). בספר עמוס (ב, ו) נאמר: כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ. מפסוק זה אנו לומדים, שהקדוש ברוך הוא מחזיר נשמה לעולם עד שלוש פעמים בכדי להשלים את תיקונה, ואם תיקנה משהו בשלושת פעמים אלו, תוכל לשוב עוד ולהשלים את תיקונה (על פי שער הגלגולים, הקדמה ד). אבל אדם המאבד עצמו לדעת, לא תינתן לו הזדמנות נוספת לשוב לעולם הזה להשלים את תיקונו, הוא בעצם מאבד את כל עולמו. אפילו אם ניקח את כל ייסורי העולם הזה, הם לא יגיעו אפילו לכדי רבע אחוז מן הייסורים שעוברים על נשמה שאיבדה את עצמה מן העולם, היא נטרפת בייסורים שאין להם קץ. וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי, כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה, וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר (ישעיהו סו, כד).
יש רשעים שכאשר מדי קשה להם להתמודד עם מה שעשו ולשאת את התוצאות, הם סבורים שהקבר הוא מקום לברוח אליו; ישנו פתרון קל: להתאבד. הַשְּׂמֵחִים אֱלֵי גִיל, יָשִׂישׂוּ כִּי יִמְצְאוּ קָבֶר (איוב ג, כב). אך האמת היא שאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ, שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לְךָ, שעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים (אבות ד, כב). האמת היא שזהו הפתרון הגרוע ביותר. שערי תשובה לעולם אינם ננעלים, ובכל מצב תמיד אפשר לתקן את המעוות ולהשתנות. אולם הם ננעלים על מי שמאבד את עצמו לדעת. עלינו לדעת כי באנו לעולם בכדי לעבוד על עצמנו: לתקן את המידות הרעות, ולעמוד בנסיונות קשים ככל שיהיו. אין דרך קלה להתמודד מול המסע הקשה הזה, עלינו לעמוד מולו פנים אל פנים. בעולם הנצח אין הנחות. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע (קהלת יב, יד). התאבדות היא למעשה ניתוק של עצמנו מעולם הנצח.
אי אפשר לכסות על האמת
הפחד להגיד את האמת, קשה ומרה ככל שתהיה, והדיבור מתוך מכבסת מילים שקריות וחסרות תוכן, עלולים להוביל מהר מאוד לכדי מצב שמטהרים את הטמא, ומטמאים את הטהור, כמילותיו הנוקבות של רב ניסים גאון (וידוי הגדול): אֶת אֲשֶׁר טִהַרְתָּ טִמֵּאתִי, אֶת אֲשֶׁר טִמֵּאתָ טִהַרְתִּי; אֶת אֲשֶׁר הִתַּרְתָּ אָסַרְתִּי, אֶת אֲשֶׁר אָסַרְתָּ הִתַּרְתִּי; וְאֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ שָׂנֵאתִי, וְאֶת אֲשֶׁר שָׂנֵאתָ אָהַבְתִּי.
האם יש היתר להמשיך לקרוא בספריו?
אנחנו מוכרחים לשאול את עצמנו: איך אנחנו יכולים להמשיך לקרוא בספרים האלה?! הלא מעשיו מוכיחים עליו שכל מה שכתב שקר! ההתנהלות שלו הייתה הפוכה מכל מה שהטיף אליו. הבחירה הנוראית של זירת ההתאבדות שלו - על קבר בנו, הוא דבר מזעזע בפני עצמו. רואים בעליל שהוא ניסה להשתמש במות בנו בטרם עת בכדי להכשיר את השרץ שהוא. קריאת ספריו בעצם משדרת לנו שזוהי התנהגות לגיטימית. שאפשר לכתוב כל החיים מסרים ולהתנהל בדיוק הפוך מהם. כל כך התלהבנו, והתשכנענו, והלכנו שבי אחר הגיבורים אותם הוא הציג בספריו, עד שחשבנו שהוא גיבור כמוהם. דורות של ילדים - שהיום כבר אבות בעצמם, גדלו על מסכת השקר הזו, ולא הצליחו לזהות מי עומד "מאחורי המסכה". איך אנו יכולים לשאת בנפשנו את השקר הזה?! את הפער בין האיש לבין מה שהוא ייצג?!
התייחסות סלחנית מסוכנת, ועלולה להביא איתה שפיכות דמים נוספת
עלינו לדעת, שכאשר אנו מתייחסים בשוויון נפש או בסלחנות לאיש ולספריו, וכל עוד שאנו לא מסוגלים להכיר ברוע על מנת לבער אותו מן העולם, אנו מעבירים מסר לכל עשרות הנשים והילדים שנוצלו ונפגעו על ידו באופן מחפיר במשך כל השנים הללו, ומראים שאנו כחברה איננו מתחשבים בכאב ובסבל שנגרם להם, ושאנו ממשיכים להעלים עין כי כך יותר נוח לנו. לא זו בלבד שלא היינו לצידם בזמנים בהם היו זקוקים לנו, אלא שגם כעבור שנים רבות של סבל איננו מסוגלים לתמוך בהם. דבר זה, מעביר מסר קשה ביותר לכל הנפגעים: שמותר לאדם לנצל את מעמדו ולעשות ככל העולה על רוחו מבלי להתחשב בהרס שהוא זורע. וכי כבר לא אמרה תורתנו הקדושה (דברים כב, כו): כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה?! הרי כל גילוי עריות הנעשה בכפיה, הוא ממש כמו רציחה. אין הבדל בין אדם שמצמיד אקדח לראש של אחר, לבין אדם שמנצל את מעמדו על מנת לפגוע באחרים. יחס פשרני כלפי אנשים כאלה מעביר לכל הנפגעים והנפגעות מסר: אתה לבד במערכה! לא אכפת לנו מרוע וטומאה! הכח מנצח! מסר זה הוא כה חריף, עד שהוא יכול להביא צעירים וצעירות לכדי ייאוש, ולחקות את דרכם של אותם הדמויות הנערצות והמזויפות, שחושבים שליטול חלילה את נפשם בכפם היא דרך לפתרון לבעיות, כפי שכבר ראינו בעינינו שהתרחש. עלינו לקרוא לילד בשמו: הוא היה חלאת אדם! הוא הפך עצמו למפלצת שלא ברא השטן! אנו חייבים את זה לכל מי שנפגעו ממנו או משכמותו! ואנו חייבים את זה למען יראו ויִרָאוּ!
כולנו מייחלים לימים הגדולים עליהם מסופר בספר מלאכי (ג, כג): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. מוצאי שבת הוא הזמן של אליהו הנביא. על פי המסורת היהודית, עם ישראל הקדוש והטהור, אור לגויים, מתפלל ושר על אליהו הנביא. כיוון שאנו כה מצפים ומייחלים לבואו, אנו רוצים מן הסתם להוכיח לו שאנו עושים את כל אשר לאל ידינו לבער את הרע, את השקר ואת החנופה, ולהידבק באמת הצרופה. הלא אלו הם הדברים שנדרשים מאיתנו על מנת להכשיר את עצמנו להיות מסוגלים לזכות ולקבל את הגאולה המיוחלת. אנו פונים בזה בקריאה לכל אחינו בית ישראל, לכל אשר יראת אלוקים בליבו: כל מי שנמצא אצלו ספר מספריו של אותו האיש, יעשה מדורה גדולה במוצאי שבת, שהוא הזמן השייך לאליהו הנביא, וישליך את הספרים אל המדורה, ויאמר (דברים כא, ז-ט): יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל… וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. אלוקינו שבשמים, קרב לנו את קץ הגאולה! קרב לנו את יום הישועה! טהרנו מעוונותינו! טהרינו מטומאותינו! מחול וסלח לכל פשעינו! חוס ורחם על עמך ישראל, ושלח לנו את משיח צדקנו בקרוב!
אם חס ושלום אם לא נעשה את הפעולות הללו, ולא נצהיר בכל לב ובאופן הברור ביותר על ביעור הרע - אנו עשויים לדרדר את הנפגע או הנפגעת הבאים ליטול את נפשם בכפם, ודמם יהיה על ידינו. כמו שרואים בפרשת עגלה ערופה, שהתורה מטילה את האחריות לשפיכות הדמים המתרחשת בעיר על כל הציבור. עלינו להצהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים על ביעור הרע, ולשלוח מסר ברור לכל מי שנפגע, ולכל מי שחושב שהוא יכול לפגוע באין מפריע: אנחנו עומדים מאחורי הנפגעים והנפגעות! גם אם נכשלנו בהגנה עליכם, אנחנו נגן עליכם מכאן ואילך! איכפת לנו מכם! יש אפס לגיטימציה ולניצול ולרוע! הבה נקבל על עצמנו לשרוף באש בכל מוצאי שבת את ספריו, לשרוף ולשתף תמונות, עד שבערב פסח, בשעת ביעור חמץ, נגיע למצב שלא נותר אפילו ספר אחד מספריו. ובכך, נראה לבורא עולם שאנו מקריבים מעצמנו ומחפצנו, ומכריזים בקול רם כי נדבוק רק באמת הצרופה של התורה הקדושה, ולא ניתן יד לשקר, ולשפיכות דמים נוספת.
שבת שלום!
