פרשת תצוה

‏מדוע המכסה על הארון נקרא 'כַפֹּרֶת' ? 

הרי המילה 'מִכְסֶה' מוזכרת כמה וכמה פעמים במשכן כגון 'וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל' ועוד הרבה דוגמאות, ומדוע כאן שינתה התורה את לשונה וקראה למכסה הארון שבהם היו לוחות הברית 'כפורת'? צריך להבין כי כשהאדם עושה חטא, או עובר כל עבירה ממצות עשה או לא תעשה שבתורה, המעשה שעשה הוא קיים ועומד, אבל כנגד זה הקב"ה נתן את כח התשובה בעולם, ואדם שעשה תשובה באמת נמחלין לו כל עוונותיו, אבל איך הם נמחלים? הרי מעשה העבירה שעשה באיזה שהוא מקום קיים ועומד? ולכן הקב"ה מסביר לנו שבכפרה שהוא מכפר לנו על החטא שעשינו, הוא לא עוקר את המעשים הרעים שעשינו, אלא הוא רק מכסה על הפשעים, זאת אומרת שהוא כביכול מעלים עין מהפשעים האלו שעשינו מִלְהַוֺוֺת מחיצה בינינו לבין קונינו, ולכן אם חזרנו בתשובה שלימה, רק לבורא עולם יש את היכולת לכסות על הפשעים שלנו, אבל אם האדם מנסה לכסות על הפשעים שלו, ואינו מצטער עליהם ואינו חוזר עליהם בתשובה שלימה, ויותר מזה – הוא מנסה להסתיר את פשעיו הרעים, אז מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם: (משלי כח,יג) , ולכן המִכְסֶה על הארון שבו כתובים עשרת הדברות נקרא 'כַפֹּרֶת', שאם אדם עבר על אחד מעשרת הדברות או על אחד מדברי התורה, ועשה תשובה בכל ליבו, הקב"ה יכפר לו על ידי שישים מִכְסֶה על הפשעים שלו, כמו שכתוב ביחזקאל (יח,כב) וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה … כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ. אבל כנגד זה צדיק אפילו שעשה צדקות כל ימי חייו, וחזר בו אפילו בסוף ימיו, אז המִכְסֶה של הפשעים שלו נפתח מחדש, וכל הפשעים שלו הופכים לשרירים וקיימים, ונמצאים עומדים על האדם לקברו חיים, ולכן אומר לנו הנביא פסוק מזעזע "וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה … כָּל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת". .

זוהי הפרשה היחידה החל מספר שמות שהשם 'משה' לא מוזכר בה, מדוע ולמה?

לכל אורך פרשת תצוה אנחנו רואים ששמו של משה רבנו לא הוזכר אפילו פעם אחת, וזה פלא גדול, כי מתחילת ספר שמות אין פרשה שמשה רבנו לא מופיע בה, ולא רק פעם אחת אלא פעמים רבות, ומה נשתנתה פרשה זו מכל הפרשות האחרות שבתורה (כך שואל הזוה"ק פנחס רמ"ו)? ולומד מכאן הזוה"ק   שהתורה הקדושה באה ללמדנו דבר גדול ביותר, שכל מילה שאדם מוציא מפיו יש לה משמעות ויש לה משקל. בחטא העגל כאשר היה חרון אף גדול מאוד בשמים על עם ישראל, רק עברו 40 יום מאז ההתגלות הנפלאה של ירידת בורא עולם על הר סיני, בקולות וברקים וקול שופר חזק מאוד במעמד הגדול והנורא, בו הגיעו עם ישראל לדרגות נבואה גבוהות ביותר, ואז בבת אחת בחטא העגל ירדו לשפל המדרגה סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות לב,ח). אומר הקב"ה למשה הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ (דברים ט,יד). מהמילה הֶרֶף מִמֶּנִּי משה הבין שהוא עומד בַדֶרֶך של בורא עולם והוא בעצם מגונן בגופו על עם ישראל, וכשראה משה את האף והחמה שבשמים כמ"ש כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם (שם) החליט משה באותו רגע לשים נפשו בכפו ואמר וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (דברים לב, לב). רואים מכאן שמשה באהבתו הגדולה שהיתה לו לעם ישראל, היה מוכן למסור את נפשו עליהם, ומתוך כך יצא מפי משה משפט חמור ביותר "מְחֵנִי נָא", שמשמעות המילים – תמחוק אותי מהספר שלך, שזה ספר התורה. מה יעשה בורא עולם? למחוק את משה רבנו מספר התורה הוא לא רוצה, כי הרי כל כוונתו של משה היתה להגן על עם ישראל, אבל מכיוון שיצאו המילים מפיו, היה הקדוש ברוך הוא צריך לְמַמֵש את המילה של משה כמאמר חז"ל צדיק גוזר והקב"ה מקיים (מו"ק ט"ז ע"ב), ומחדש הזוה"ק כי לא רק צדיק אלא ה"ה לכל אדם מישראל, ולכן מחק הקדוש ברוך הוא את שמו של משה אבל אך ורק מפרשה אחת בתורה וזאת פרשתנו, פרשת "ואתה תצוה". 

איך הקב"ה שופט אדם שדיבר רע על עצמו ? 

מכאן עלינו לקחת מוסר השכל גדול, שלכל מילה שיוצאת מפינו יש משמעות עצומה, ולכן אסור לנו לומר מילים שיכולות להתפרש כאילו אנחנו חורצים את גורלנו לדבר רע. כי עלינו לדעת שכאשר אנחנו אומרים מילה רעה על עצמנו, הקטגור הגדול (השטן) עומד בשמים ומקליט כל מילה רעה שיוצאת מפינו, וביום הדין בראש השנה הוא מביא את המילים הרעות שהוצאנו מפינו, ובשעה ש"כל באי עולם עוברים לפניו (=לפני הקב"ה) כִּבְנֵי מָרוֹן" (ראש השנה א, ב). זאת אומרת כשמגיע הרגע שנשמת האדם בראש השנה עומדת לפני בורא עולם למשפט, הקטגור הגדול (השטן) מצטט את המילה הרעה שהאדם אמר על עצמו, לפני בורא עולם ומקטרג על האדם ואומר – אם האדם הזה אמר ככה על עצמו, זאת אומרת שהוא בעצמו מסכים שיבא עליו הדבר הרע שיצא מפיו, ואז אומר הקטגור לשופט, למה שלא תבצע את מה שהוא אָמַר? והקב"ה שהוא שֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ, היה באמת צריך לבצע את פסק הדין שהאדם פַּסַק על עצמו, שהרי מצד הדין זה מגיע לו להענש,  אבל מכיון שהקב"ה הוא גם אל רחום וחנון, שלוקח בחשבון בפסק הדין את כל הנתונים שישפיעו לא רק על האדם עצמו אלא גם על האנשים הקשורים אליו והסובבים אותו שעלולים להפגע, ולכן הקב"ה ממתק את הדין ולא מטיל על האדם את חומרת העונש שהיה צריך לקבל, אלא נותן לו עונש חלקי על הדברים שיצאו מפיו .

מה יותר חמור – לדבר רע על עצמינו או על אחרים ?

הבנו מדוע עלינו להזהר מאוד בכל מילה היוצאת מפינו, ולהקפיד שלעולם לא נוציא דברים שאינם מהוגנים – לא על עצמנו וגם לא על אף אחד מהסובבים אותנו. וזו המשמעות של הפסוק בתהילים "בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל" (תהלים ז, טז). ולכן אל לנו לכרות בורות לעצמנו כדי שלא נפול בהם חס ושלום, ומי לנו גדול ממשה רבנו שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת", שלאחר קטרוג השטן היה הקב"ה צריך למחוק את שמו ח"ו אמנם לא מכל התורה כמו שביקש, אלא רק מפרשה אחת. ועלינו להבין שאם במשה רבנו עסקינן שאין גדול ממנו, שהתורה העידה עליו "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים". (דברים לד, י) שעם כל גדולתו היה צריך לְהִיעַנֶש על ההתבטאות החמורה שאמר, אפילו שכוונתו היתה לטובה.על אחת כמה וכמה אנחנו בני האדם הפשוטים הקרוצים מחומר של בשר ודם שאין בו ממש, ואין לנו כל כך הרבה זכויות כמו משה רבינו שיגנו עלינו, לכן עלינו להזהר מאוד בכל מילה שיוצאת מפינו, כי מי יכול להתווכח עם בורא עולם ולהצטדק לפניו? אפילו משה רבנו הענק שבענקים שהתווכח עם בורא עולם, ואמר לו "מְחֵנִי נָא", הקב"ה לא נשאר חייב וענה לו בחריפות יֶתֶּר "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי" (שמות לב, לג) שאני יעניש רק את אלו שחטאו לי שהם אלו אשר עבדו לעגל, ומי אנחנו לעומת משה שהרי אנחנו כעלה נידף הבל הבלים שאין בו ממש, שצריכים להיזהר מאוד בכל דבר שיוצא מפינו, וה' ברחמיו הגדולים יציל אותנו מכל מרעין בישין (מכל הדברים הרעים). 

האם לאדם שכועס "מסיבות מוצדקות", יש רשות לתת דרור ללשונו?

אדם שכועס יכול להוציא מפיו דברים שאחר מעשה יהיה לו קשה מאוד לתקן אותם, כי כל הַכַּעַס הוא מכח היצר הרע שנמצא בנו. כי אדם שכועס, היצה"ר כביכול נותן לו להרגיש שהוא יכול להרשות לעצמו לומר דברים קשים ורעים בטענה שהרגיזו אותו והרי זו אשמתם, והם אלו שגורמים לי לכעוס! וזוהי עצת היצר הרע שנוציא מפינו מילים שאחר כך לא נוכל להחזיר חזרה, כי המילים שאמרנו נמצאות כבר באוויר, והשטן לוקח את אותם מילים ושומר עליהן עד לרגע המשפט ששם הוא משתמש במילים של האדם עצמו שהן יקטרגו עליו, ואחרי שזה כבר יצא מפינו את הנעשה אין להשיב. ובלשון חז"ל מצוי גם ביטוי כללי יותר: "ברית כרותה לשפתיים", (מו"ק י"ח ע"א) שהוא מתייחס הן לדיבור לטובה והן לדיבור לרעה, ומשמעותו: מילים יוצרות מציאות – כי למילים שיוצאות מפינו ונזרקות לחלל האוויר יש השפעה, שהרי בעַשַרַה מַאַמַרוֺת נברא העולם שנאמר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, שבזה הקדוש ברוך הוא מלמדנו מהו כוח הדיבור וכוח האמירה שבכוח זה הקדוש ברוך הוא יוֺצֶר עולמות. ומכיוון שאנחנו חלק אלוה ממעל, הקב"ה מלמד אותנו שגם לנו יש כוח ליצור מציאות מדברים היוצאים מפינו. ולכן יש אמת במה ששגור בפי הבריות כששומעים שאדם מאחל לעצמו, או לאדם אחר דברים רעים, אומרים לו אל תפתח פה לשטן, כי כשאדם אומר דברים רעים יש לשטן אחיזה ויש ביכלתו להשתמש במילים שאמרנו נגדנו. 

האם רק למוציא דברים רעים מפיו יש השפעה רעה?

ידוע שמרובה מידה טובה ממידת פורענות (סוטה י"א ע"א) ומכאן יש  ללמוד כי יש בנו גם את הכח לומר דברים טובים שבתמורה להם מגיע מלאך טוב ואומר אמן, לכן ירגיל אדם את עצמו להוציא מפיו רק דברים טובים גם על עצמו וגם על כל הסובבים אותו, ולהשתדל לדון כל אדם לכף זכות, כי כידוע כשהאדם מושיט את ידו ומפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו אחר, באותו רגע שלוש אצבעות שלו גם מופנות כלפי עצמו, כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע.) ולכן אין באפשרותינו לשפוט אף אדם, כי אין אנחנו יודעים את מצבו האמיתי באותו רגע, כי כשמסתכלים על אדם מבחוץ באותו רגע הוא יכול להיראות נקי ומסודר ומצוחצח מכף רגל ועד ראש, אבל אין לנו מושג מה מתרחש אצלו בלב פנימה, ואין אנו יודעים איזה קשיים עוברים עליו, כי אנשים נוטים לְהַרְאוֺתּ את עצמם מבחוץ מושלמים, משום שהם חוששים שאם יַרְאוּ את סִבְלַם כלפי חוץ, אנשים יתרחקו מהם. שהרי רק אתמול אנשים הסתכלו עליהם כאנשים מושלמים. ולכן אדם צריך לדעת שהדבר היחיד שמושלם בעולם הזה, הוא בורא עולם, שברא את העולם מלכתחילה כלא מושלם. כמו שרואים שאדם שזורע חיטה, לאחר מכן צריך לטרוח לטחון את החיטה, ולהפוך אותה לקמח שממנו הוא טורח ומכין לֶחֶם וְעֻוּגֺותּ. רואים מכאן במוחש שיש לנו תפקיד גדול להשלים את הלא מושלם בעולם הזה גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית, וזה כוונת הפסוק אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב,ג), ובמיוחד בפרשתינו ענין העשיה חוזר על עצמו שנאמר פעמים רבות, וְעָשִׂיתָ, וַעֲשֵׂה, כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה, שמרוממים את ענין העשיה לא לְצָרְכֵינּוּ אלא לצורך גבוה לבניית המשכן שמשם השכינה שורה על ישראל. ומכאן אנו לומדים את ענין העשיה של ההתרוממות בעניין עבודת המדות של האדם, שהם כדי להסביר לאדם שרק ע"י עבודה קשה ומפרכת כמו שהיה במשכן אפשר להגיע אל השלמות. ולכן באים על האדם כל הניסיונות המפרכים כדי שישפר את המידות שלו. וידוע כי לשנות מידה אחת רעה קשה  יותר מִלִלְמֺוֺד את כל הש"ס (ר' ישראל מסלנט), והקב"ה בתורתו נותן לנו דוגמא אישית איך האדם צריך לתקן את מידותיו, כמו שראינו בגמרא במסכת סוטה שמביאה דוגמאות רבות לכך שהתורה מלמדת אותנו את המידות הראויות שצריך ללכת אחריהם (י"ד, א) "אמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב "אחרי ה' אלהיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא?", אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים … אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים … אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים … אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים … אף אתה קבור מתים". 

מנין לנו ההוכחה שכל  מילה מתורתינו הקדושה שייכת אך ורק לבורא עולם ?

כשהקב"ה אומר למשה רבנו מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי (שמות לב,לג), רואים מהפסוק שהקב"ה מתייחס לכל מילה שכתובה בספר התורה כספר המיוחד ששייך לו בלבד, ולכן כל אלו השואלים שאלות לגבי ספר התורה הקדוש, שמא לא נכתב על ידי בורא עולם בלבד, ואולי משה כתב את ספר התורה או חלקים ממנה מלִבּוֹ, הפסוק הנ"ל מודיע לנו קבל עם ועדה שהתורה נכתבה על ידי בורא עולם בלבד והיא שייכת אך ורק לו. אלא שכל מה שהקב"ה עושה בעולמו – הוא עושה אותו דרך האדם, כי הרי כל הבריאה העצומה הזאת שברא בשישה ימים – ברא לכבוד האדם, שהרי יצר את האדם ביום השישי לאחר שסיים לברוא את כל העולם. מזה רואים שכל מטרת בריאת העולם היתה בשביל האדם כי הוא נברא בסוף, "סוף מעשה במחשבה תחילה", וכדי שהאדם יזכה לקבל את שכרו בעולם הבא הוא צריך לעבור את הנסיונות של העולם הזה בהצלחה. ולכן אין לאדם להתלונן על שום צרה ועל שום קושי שבאים עליו, כי כיצד יבדוק ה' את אשר בלב האדם? רק על ידי זה שינסה אותו, כמו שכתוב לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. באחריתך – הכוונה לא בעוה"ז אלא בעוה"ב לעת"ל (חובת הלבבות שער הבטחון פ"ג), ולכן העולם הזה נקרא עולם העשיה ככתוב שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה', כי רק כשאדם נמצא בתוך העשיה ניתן לבחון אותו, שהרי לכולנו יש אינטרסים ובן אדם קרוב אצל עצמו (יבמות כה.), ורק תוך כדי עשייה בורא עולם יכול לבחון אותנו האם אנחנו נוהגים בסבלנות ומתחשבים בזולת וחשים את מצוקתו? והאם נושיט את ידינו לעזור לאדם אחר אפילו אם הוא שונא שלנו, כנאמר כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כג,כה), שרואים מכאן שהקב"ה יודע שיש מצב של שנאה בעולם, בין אם זה משכן רע שגורם לנו צרות מצרות שונות, ובין אם זה חבר לעבודה שמנסה להצר את צעדינו, או אם זה שאנחנו מרגישים שאדם מסוים עושה לנו עין הרע-כי הוא צר עין וקשה לו לראות שלשני טוב, ובגלל זה יש לנו בלב פנימה איזה שנאה לאותו אדם, והתורה שיודעת זאת מצווה עלינו שדווקא לאדם הזה עלינו לעזור, וכל זה למה? כדי לשבור את המידה הרעה הזאת שיש בתוכנו שהיא להסתכל באופן שלילי על האחר.

שנזכה כולנו שיקויים בנו הפסוק "אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָו‍ֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה" (תהילים לב, ב). כי רק יודע תעלומות יודע את אשר בליבנו, וה' ברחמיו יצילנו מכל חטא ועון, ונזכה לכל הברכות הכתובות בתורה שיבואו עלינו ועל כל אחד ואחד מבני ישראל, ונזכה לגאולה השלימה ולביאת משיח צדקינו ולבניין ביהמ"ק ב"ב אמן.