פרשת בשלח
היכן בפרשתנו נמצא המקור לכלל הידוע, שהקדוש ברוך הוא לא
מביא על האדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו?
לפני שאתם ממשיכים לקרוא התשובה, עצמו עיניים לרגע קט, ונסו לאתר את התשובה מהפסוקים באמצעות המחשבה. לא תאמינו כמה זה פשוט, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא (דברים ל,יב).
התשובה מופיעה כבר בפסוק הראשון של פרשתנו (שמות יג,יז): וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם (הנהיגם) אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם (יתחרט) הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה, וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. הקדוש ברוך הוא מספר לנו, שאם ייקח אותנו בדרך הקצרה, כאשר עמי האזור יצאו לקראתנו, ויפתחו עלינו במלחמה, לא נעמוד בניסיון, ונרצה לחזור למצרים. שהרי רק זה עתה יצאנו מצרים, ורק לפני זמן מועט השתחררנו מעבדות לחירות. בורא עולם יודע שלא יהיה לנו כעם את הכוח והאומץ לעמוד נגד צבא מאורגן. ולמרות שראינו את כל הניסים הגדולים שהקדוש ברוך הוא עשה לנו במצרים – אנחנו עדיין עַם בעל מנטליות של עבדים, שאינם מסוגלים להרים ראש נגד החזקים מהם. ומכיוון שכך, הקדוש ברוך הוא חסך מאיתנו את הניסיון.
אך מדוע בורא עולם משתף אותנו בהרהורי ליבו? מדוע הוא טורח להסביר בפרוטרוט את הסיבה למעשיו? זאת כדי שנלמד, שהקדוש ברוך הוא רגיש עד מאוד למצב בו האדם עומד ברגע זה. הוא מתחשב בכל הנתונים הסביבתיים, ולוקח בחשבון את כל הנסיבות שעלולות להיווצר מהמצב החדש. וכאשר הקדוש ברוך הוא, הבֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב (ירמיהו יא, כ), יודע בוודאות שאין באפשרות האדם לעמוד בניסיון, לא משנה מדוע – הוא לא יביא אותו לידי ניסיון שכזה. עם ישראל לא יכלו לעמוד בניסיון הזה מבלי לחזור למצרים, אם מפאת שלא היו מלומדים בטכסיסי מלחמה, אם משום שלא היו מתורגלים לעמוד מול צבא ולהילחם כראוי, או בגלל שהורגלו להיות מדוכאים בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (א, יד), המשברת את הגוף ואת הנפש, ולכן ה' לא העמיד את עם ישראל במצב שהוא יודע מראש שהוא יהיה מועד לכישלון.
אם כך, אין לנו ראיה גדולה מן הפסוק הפותח את פרשתנו לכלל, שאין הקדוש ברוך הוא מעמיד את האדם בניסיון שלא יוכל לעמוד בו. הפסוק מציג את הכלל במלוא משמעותו: כל מה שעובר על האדם, ובכל מצב שהוא נמצא, ולו הקשה ביותר – אם הקדוש ברוך הוא היה יודע שהוא לא יוכל לעמוד בניסיון הזה, הוא לא היה מביא אותו עליו (ראה בראשית רבה לב, ג על הפסוק ה' צדיק יבחן).
בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם – ה' דן את האדם לפי מצבו באותה שעה
בדומה לכך, בפרשת וירא, כאשר הגר וישמעאל תועים במדבר ללא מים, נאמר: כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם (בראשית כא, יז). ופירש רש"י: באשר הוא שם - לפי מעשים שהוא עושה עכשיו הוא נידון, ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות. פירוש הדברים, שהקדוש ברוך הוא דן את האדם לפי מצבו באותה שעה, ומכיוון שעכשיו ישמעאל תעה בדרכו באמצע המדבר, והיה על סף מוות מצמא, והגיע לקצה גבול היכולת – הקדוש ברוך הוא הושיע אותו, ומיד וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ, וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם, וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם, וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר (בראשית כא, יט). וכך גם כל אדם נידון במקום בו הוא עומד, והקדוש ברוך הוא נותן לאדם את הכוח והכלים לעמוד בכל ניסיון, לצאת מתוך המצב הסבוך אליו הוא נקלע.
כיוון שכך, בידינו להסיק את המסקנה הנדרשת, שאם האדם נכשל באיזה ניסיון כלשהו, זהו אך ורק מפני שהוא בחר להיכשל בו, שהרי בורא עולם נתן לו את הכלים והיכולת לעמוד בניסיון. לכן, לעולם אל לנו לפנות בטרוניות כלפי שמיים על הקושי שבניסיונות. בנוסף לכך עלינו לדעת, שגם כאשר עברנו את הניסיון בהצלחה, אל לנו לחשוב אפילו לרגע קט שזהו משום שאנחנו חזקים, כיון שבלעדי עזרתו של הקדוש ברוך הוא, לא היינו יכולים לעמוד בו, כמאמר חכמים על היצר הרע: אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו – אין יכול לו (קידושין ל, ב). משכך, עלינו לשייך תמיד כל הצלחה לבורא עולם.
הישועה נמצאת בקצה היכולת
בהמשך הפרשה, התורה מדגישה רעיון זה באופן חזק אף יותר, דרכו נוכל לקבל נקודת מבט על הניסיונות שהקדוש ברוך הוא מביא עלינו. הפרשת מתארת את מצבם הנורא של עם ישראל: מצד אחד, נשף בעורפם הצבא החזק ביותר בעולם – הצבא המשוריין של האימפריה מצרית: שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם (שמות יד, ז); ומצד שני – הים סוגר עליהם; אם נביט בעיניים של עם ישראל, נראה שהמצב אבוד, אין לאן לברוח!
עם ישראל מביט בעיניים כלות כיצד המצרים הולכים וקרבים: וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' (יד, י). עם ישראל זקוק לישועה דחופה שתוציא אותו מהמצב. משה רבינו, שרואה את המצוקה של העם, מעתיר בתפילה ארוכה לפני הקדוש ברוך הוא לישועה. אך במקום שיופיע נס משמים, הקב"ה אומר למשה את המשפט המפליא: מַה תִּצְעַק אֵלָי?! דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ! (שם יד, טו). והשאלה מזדעקת מאליה: לאן לנסוע?! הרי המצרים מאחור, והים מלפנים; העם במלכוד! אין פתח חילוץ, ולמרות זאת בורא עולם נותן הוראה לנוע.
ההבנה בכך היא, שכדי שהאדם ייוושע, עליו להגיע לקצה היכולת, למצב שאי אפשר להיחלץ ממנו. בשלב הזה, כאשר עם ישראל עמדו על שפת הים, הם היו קרובים לקצה, אבל עדיין לא הגיעו עד הקצה ממש. כדי להגיע לסף היכולת, צריך לקפוץ למים! רק אז, כשהמים הגיעו עד גרונותיהם (ראה סוטה לז, א), הם יכלו להיגאל. וכך גם לעתיד, כאשר עם ישראל יעשו את הצעד אל מעבר לקצה, ויוכיחו בכך שהאמונה שלו בה' היא בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו, ב), או-אז יהיו ראויים להיגאל, והישועה תבוא כהרף עין, כמאמר הפסוק: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה... וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ (שמות יד, טו-טז).
יעקב אבינו – צמיחה מתוך הניסיונות
ומי לנו סמל לעמידה בניסיונות כיעקב אבינו, בחיר האבות. כאשר יעקב יצא מארץ כנען, הוא היה אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז), אולם ה' שלח אותו לחרן, בכדי שיעמוד בניסיונות, שיבחן ויתחשל. שם היה עליו להתעמת מול לבן הארמי, שהיתל בו בכל דרך אפשרית. הוא היה צריך לעמוד בניסיונות קשים ולהישאר איתן באמונתו ואיתן בהגינותו. כאשר יעקב שב לארץ כנען, הוא כבר לא היה אותו אדם. הוא נצרף בכור ההיתוך של הניסיונות.
ואז, בדרכו חזרה לארץ כנען, זכה יעקב לראות מחנה אלוקים בהקיץ: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים (שם שם, ב). אם לפני שהגיע יעקב לחרן, ולפני שעמד בכל הניסיונות הוא ראה מחזה אלוקי 'רק' בחלום – אותו מחזה על סולם שמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (שם כח, יב) – עכשיו, משעמד בניסיונות הרבים מול לבן הארמי, התעלה יעקב לדרגות נעלות עד שיכל לראות מלאכי אלוקים בהקיץ.
מיד אחר מחזה נפלא זה, מסופר על מאבקו של יעקב, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, כה) – זהו שרו של עשיו, הוא השטן (בראשית רבה). הייתכן שמלאך ה' ילחם באדם בן תמותה?! ועוד, איזה סיכוי יש לאדם להתגבר על מלאך ה'?! מכאן ניתן להבין, שאפילו השטן, שהוא סמל הרוע והרשע, לא יכול לעשות כרצונו. בורא עולם מציב גבולות גם לשטן, והוא מקבל הנחיות עד כמה הוא יכול להילחם עם האדם (ראה איוב פרק א). הואיל וכך, לא הייתה לו רשות להתעמת עם יעקב אבינו מעבר לקצה היכולת האנושית שלו. וכאן מתגלה לנו אביהם של שבטי י-ה במלוא כוחו והדרו, בעת שהתורה מעידה עליו: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ (בראשית לב, כו), שהמלאך לא היה יכול לו עד כדי כך, שהוא נאלץ לבכות ולהתחנן שישחרר אותו - וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ (הושע יב, ה).
וכאשר הצליח יעקב לעמוד בניסיון הגדול הזה ולהכריע את השטן בהיאבקו עימו, הוא זכה לנצח מלחמה אחרת: למחרת, פגש יעקב את עשיו אחיו שהגיע וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, ז), להשמיד להרוג ולאבד, כחששו של יעקב פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים (שם שם, יב). בזכות העמידה בניסיון אמש, הקדוש ברוך הוא ריכך את ליבו של עשיו, והוא לא הצליח במזימתו.
ניסיונות לכל החיים
על דור המדבר נאמר: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ: הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו, אִם לֹא? (דברים ח, ב). רואים לאורך כל הדרך, שזו היא דרכו של בורא עולם, לנסות את האדם במשך כל ימי חייו עלי אדמות. זאת משום אין אפשרות לדעת איפה לב האדם עומד, בלי שבוחנים אותו. וכך, מיד אחרי הנס העצום של קריעת ים סוף, מופיע ניסיון נוסף: וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם (שמות טו, כב). וכי יעלה על הדעת, שגברים נשים וטף יצליחו לשרוד במדבר בלי מים?! גם כאשר הגיעו למקור מים, התורה מספרת: וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם (שמות טו, כג). היה זה ממש ניסיון בתוך ניסיון: הם הגיעו למים לאחר שלושה ימים של צמא, וסוף סוף שלחו את כף ידם לטעום מעט מים – והנה המים מרים. הרי זה כביכול ה' אמר: 'עכשיו הבה נראה, מי יהיה זה שימשיך להתלונן אל משה, ומי יהיה זה שיבין שאסור אף פעם להתלונן, ושצריך לבטוח בבורא עולם למרות כל קושי, ולהאמין שימשיך לעשות ניסים כמו שעשה עד היום'.
לעתים קרובות בחיינו אנו מנסים לפתור בעיה, ונתקלים בבעיה נוספת, חמורה יותר. וככה ה' בודק אותנו, הוא רוצה לבחון: האם נרים ידיים ונתייאש, או שנבין שיש פה מבחן אלוקי עד כמה נמשיך להאמין בו. וכך לפתע מגיע הפתרון לבעיותינו ממקומות שלא חלמנו עליהם.
משה, שרואה את הצמא של העם, צועק אל ה', וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם (שמות טו, כה). דווקא העץ הזה, שבמהותו מר – היה הפתרון המיוחל, שהפך את המים המרים למתוקים. כי ה' שולט על הטבע, הוא זה שקבע את חוקי הטבע, והוא גם זה שיכול לשנות את החוקים (ראה רמב"ן). ואז הפסוק מסיים במשפט סתום, שנדמה כאילו אינו קשור לנושא: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ (שם טו, כה). במילים אלו הקדוש ברוך הוא מסביר לנו, שאין מנוס מניסיונות. ה' חקק את הניסיונות במסגרת קבועה של חוק משפט הידועים מראש. כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (דברים א, יז) – כי המשפט של בורא עולם הוא דבר חתום וקבוע, ועל פיו העולם מתנהל.
שוב התורה מתארת לנו, שכל הווייתנו וביאתנו לעולם הזה, היא לעמוד בניסיונות. כאשר האדם רואה שיותר מידי נוח לו, עליו להתחיל לדאוג. עד גיל עשרים זהו הזמן לגדול בפן הפיזי, ומגיל עשרים ואילך זה הזמן שהניסיונות מתחילים (ראה שבת פט, ב וברש"י). ככל שהאדם עובר יותר ניסיונות ועומד בהם – כך נשמתו גדלה והוא מתקרב יותר לבורא עולם. האדם צריך דווקא לדאוג כאשר הוא נמצא באזור הנוחות, כי הדרך לגדול היא רק מתוך מצבים של חוסר נוחות וניסיונות.
האם יתכן עולם נטול ניסיונות?
לא יתכן עולם בלי ניסיונות. הניסיונות התחילו כבר מאז התהוות העולם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (בראשית ב, ד), שאז אלוקים נתן לאדם רשות לאכול מכל פרי העץ בגן העדן העליון, אבל צווהו לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, והנחש השטני, שהיה ערום מכל חית השדה, דיבר שקרים ופיתה את האישה, והצליח. וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (שם ג, ו). לא רק שהאישה אכלה מעץ הדעת – אלא גם נתנה לבעלה שעמד לידה... רואים אפוא שכבר בראשית בריאת העולם, בעוד היו אדם וחווה בגן עדן המרהיב ביופיו, כבר לא עמדו בניסיון, וקלקלו את כל העולם איתם. הם גורשו בעקבות כך מגן עדן, ונזרקו אל העולם השפל הזה בו אנו חיים. מאז, תפקידינו לתקן את חטא אדם הראשון, ולהגיע חזרה אל המקום ממנו נזרקנו החוצה, שזאת היא המטרה הסופית: וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי (שמות יט, ד).
החטא ועונשו: הבלבול השורר בעידן המידע
הבה נחשוב טוב: מה היה כל כך נורא היה לאכול מעץ הדעת? מדוע בורא עולם רצה למנוע מאיתנו להוסיף דעת? יתר על כן: באחרית הימים, כשיבוא משיח צדקנו כולנו, נהיה כולנו עדים לתופעה פלאית של כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו יא, ט); מכאן משמע, שהדעת תהיה שיא העונג, והשכר הגדול שנקבל לאחר שעברנו בהצלחה את עולם הניסיונות, שהוא העולם הזה. וכך רואים אנו בעינינו, שהדעת היא דבר גדול מאוד. כל בן תמותה הלוקח פסק זמן מעיסוקי עולם הזה, ומביט סביבו על נפלאות הבריאה – עומד ומשתומם: איך כל הגלקסיות שאין להם סוף נעים במסלולם מתוך סנכרון מדויק להפליא! אפילו סטיה קלה אחת תגרום ליקום לקרוס כמגדל קלפים. דווקא עם התקדמות המדע, אנחנו מבינים יותר ויותר את עוצמתו של הבורא שאין לה סוף. אם כך נשאלת השאלה: מדוע בורא עולם רצה כביכול למנוע מאיתנו דעת באוסרו עלינו לאכל מעץ הדעת?
עלינו להבין, שהקדוש ברוך הוא אסר עלינו לאכול מעץ הדעת, כי הוא רצה להגן עלינו. כולנו רואים, שבאמת עץ הדעת של היום הוא לא טוב לנו. ככל שאנחנו חשופים ליותר מידע – כך אנו מתבלבלים יותר. רואים אנו את התוצאות הרות האסון של כל המידע שניתן למצוא בקלות בגוגל, ברשתות החברתיות ובמדיה. מרוב הידיעות הרבות, אנשים מבולבלים, ואינם יודעים להבחין בין טוב לרע. אנו עדים לתהפוכות בכל העולם המערבי, ובמיוחד בארצנו הקדושה, כאשר השמאל מתחזק, ואנו עומדים חסרי אונים, ורואים כיצד המדינה הנפלאה מדרדרת מיום ליום עד כדי הליכה לאבדון חס ושלום. כי כשהרע מעורבב עם הטוב, וכשהאמת מעורבבת עם השקר, כפי שקרה בעקבות חטא אדם הראשון – זה מזיק לנו. מרוב אינפורמציה, אנחנו מבולבלים ולא יודעים להבדיל בין טוב לרע. המילים הפכו למכבסת מילים, וכל אחד מסביר שהאמת אצלו, בנימוקים שקריים משכנעים.
כאשר בורא עולם אסר עלינו לאכול מעץ הדעת, היה זה לטובתנו. הוא רצה להגן עלינו. בתחילת הדרך בגן עדן, הרע היה נפרד לחלוטין מהטוב. הרע היה כל כך מוחשי עד שאפשר היה להצביע עליו. הוא התגלם בנחש הקדמוני, הוא השטן המקולל והארור, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ג, יד) היה חילוק חד וברור בין טוב לרע, מה שאין כן לאחר חטא אדם הראשון, שאז יצר הרע נכנס לתוך גופנו, ומאז אותו רגע הכל התבלבל. הטוב והרע משמשים בערבוביה, ויש רשות לרע להיכנס לכל מקום. וכך אנו מוצאים את השטן נוכח בקריעת ים סוף: וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת (פי חירותן של ישראל, רש"י על פי מכילתא), בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם, לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם (שמות יד, ב). מי היה בעל צפון? זה השטן, שגם בתוך הנס הגדול ביותר של קריעת ים סוף, עמד והשקיף וביקש דרך לטרפד ולבלבל את העם, שרק זמן מועט לפני הנס הגדול אמרו למשה: הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר?! מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?! (שמות יד, א).
חרחורי הגסיסה של הרוע
אל לנו להתבלבל ממה שקורה היום בעולם! העולם צועד במהירות מסחררת לקראת קו הסיום. כל הבלבול הנורא שאנחנו שרויים בו בתקופה זו, הוא חלק מתהליך גדול ונורא אותו העולם צריך לעבור. אם בעבר הדברים הרעים והאפלים היו נעשים בסתר – היום הם נעשים בגלוי, ובראש כל חוצות, בורא עולם כדרכו נותן לשטן את ההזדמנות האחרונה לזרוע הרס ובלבול. זאת על מנת, שכאשר נגיע לקו הסיום של היום הגדול, שבו הקדוש ברוך הוא יבא וישחט את מלאך המוות – הוא השטן (ראה סוכה נב, א), לא תהיינה לו טענות שהוא לא קיבל מספיק הזדמנויות לעשות רע. לכן עכשיו בורא עולם נותן לו לפעול במלוא הקיטור.
אנחנו מתקרבים ליום הגדול, שבו הנביא יואל (ב, כ) נותן לנו להבין שלא יהיה עוד קיום לשקר, לרוע ולבלבול: וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם, וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה, אֶת פָּנָיו – אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי, וְסֹפוֹ – אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, וְעָלָה בָאְשׁוֹ, וְתַעַל צַחֲנָתוֹ, כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת.
אחים ואחיות יקרים! אנו עומדים באחרית הימים ממש, וחז"ל מדמים את העומדים בדור זה לאנשים התלויים על חבל מטלטל מצד לצד, וצריכים להתאמץ בכל כוחם לא להתנתק, כדי לא ליפול לתהום. הבה כולנו יחד נחזק אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ (שמות לב, כז), ונחזיק בכל כוחנו בתורה הקדושה ובאמונה גדולה, כי נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם (שמואל-א טו, כט), ובעזרת השם נזכה לגאולה שלמה בביאת משיח צדקנו, ובבניין בית המקדש הניצחי והאחרון, במהרה בימינו אמן!
